מחקר זה בחן את ההשלכות שיש למגבלת הזמן, לתפיסת המגשרים (המרואיינים), על הליך הגישור ועל התנהלות המרואיינים תחת לחץ של זמן. המחקר התמקד בהשלכות של מגבלת הזמן על הליכי גישור בתביעות קטנות המגיעות מבית משפט למרכזי הגישור בארץ. הזמן המוקצב לגישור בתביעה קטנה הינו בין שעתיים לשלוש והוא מוגבל לפגישה אחת. המחקר בחן גם האם מגבלת זמן היא התערבות הפוגעת באוטונומיה של הצדדים או מסייעת להם לקבל החלטות? האם היא פוגעת או מסייעת בהליך הגישור. לצורך זה נבחנו היתרונות והחסרונות של מגבלת הזמן בהליך הגישור בתביעות קטנות. בעקבות הממצאים בחנו במחקר אם לתפיסת המרואיינים, מגבלת הזמן מתיישבת עם מהות הגישור, שהוא הליך המבוסס על קידום ערכים חברתיים של שיתוף פעולה, בניית הסכמות משותפות, כבוד הדדי ועוד.

במחקר השתתפו עשרים נבדקים, כולם מגשרים בעיסוקם. על מנת להציג נקודות מבט שונות בקרב אוכלוסיית המגשרים, נבחרו מגשרים, נשים וגברים, ממרכזי גישור שונים. כולם בוגרי קורס פרקטיקום (התנסות מעשית בגישור בתביעות קטנות).

בבחינת ההשלכות שיש למגבלת הזמן על הליך הגישור והמגשרים, עלה ממצא בולט המציג את הפער בין תפיסת המרואיינים את סגנון הגישור שלדבריהם הם נוקטים בו, לבין הגישור שהם מבצעים בפועל. בראיונות, רוב המרואיינים זיהו את עצמם כמגשרים בעלי גישה טרנספורמטיבית, שהדגש בה הוא על התייחסות והכוונה לשיפור היחסים הבין־אישיים בין הצדדים, ואילו בפועל הראו תשובותיהם כי הם חותרים לפרקטיות, להגעה להסכם. בהמשך המחקר התבררה הסיבה: לדבריהם, תחת מגבלת זמן, זמן קצוב, כמעט בלתי אפשרי לחולל שינוי ביחסי הצדדים, שכן תהליכי העצמה והכרה דורשים זמן ונינוחות אשר לא קיימים במסגרת הזמן הקצוב לתביעות קטנות.

כמו כן נמצא במחקר כי המראיינים תחת מגבלת זמן הפעילו על הצדדים מניפולציות ולחצים, גם אם בצורה לא מודעת,  על מנת שהצדדים יסכימו לפתרון מסוים. המרואיינים נטו להפעיל לחץ על הצדדים בדמות "איום" מרומז לפיו הזמן אוזל, ובבית משפט לא יוכלו לקבל את מה שמוצע להם בחדר הגישור. כמו כן ציינו בפני הצדדים כי האופציה המוצעת בחדר גישור היא הטובה ביותר עבורם, וזאת בהתבסס על ניסיונו המקצועי של המגשר. הלחץ שהופעל על המגושרים הוביל את אותם  ליותר פשרות ופחות להסכמים מסוג רווח-רווח. במחקר נבחנו ההשלכות של הלחץ שהופעל על הצדדים, עד כמה יש בו כדי התערבות באוטונומיה של הצדדים ופגיעה בחופש הבחירה שלהם בבחירת ההסכם.

בבחינת השאלה אם מגבלת הזמן פוגעת או מסייעת בהליך הגישור בתביעות קטנות, נמצא פער: מחד גיסא נמצא כי מגבלת הזמן מסייעת להליך, היא  מביאה לתוצאות, מייצרת יותר הסכמים, מייעלת את התהליך, מובילה לסופיות הדיון, מסייעת למגשר לניהול זמן בדרך יעילה ומגבירה אמון בהליך. מאידך גיסא נמצא כי מרואיינים אשר מזוהים עם הסגנון הטרנספורמטיבי, ציינו שכמעט ובלתי אפשרי לכונן שינוי ביחסי הצדדים באמצעות הכרה והעצמה. כך שבפועל נקטו בסגנון פרגמטי של פתרון בעיות וחתירה להסכם. נוסף לכך, מגשרים הפעילו לחץ על המגושרים "להתקדם", להתכנס", ואף "איימו" על הצדדים מפני החלופה בבית משפט, לפיהם "הם לא יקבלו בבית משפט את מה שמוצע להם בגישור". כמו כן נמצא כי גישור תחת מגבלת זמן מוביל להסכמים מסוג של פשרה, מונע חשיבה יצירתית ומקשה על המגשר לחולל שינוי אישי חברתי.

 בשאלת המחקר אם מגבלת זמן הולמת את מהות הגישור, נמצא כי רוב המרואיינים חשבו שלמרות כל החסרונות שצוינו לעיל, מגבלת הזמן בתביעות קטנות אינה סותרת את מהות הגישור. המגשרים חשבו שיש הלימה (עלות מול תועלת) בין סכום התביעה בתביעות קטנות למשאב הזמן המוקצב להליך הגישור. לפי תפיסה זו, הצדדים פנו לבית משפט  להליך קצר וממוקד, על מנת לקבל מענה לסוגיה שבמחלוקת והזמן המוקצב לכך נותן מענה הולם. כמו כן גישור בתביעות קטנות, הצדדים לא משלמים עבור השירות, והמגשרים פועלים בהתנדבות. 

מתוך האמור, במבחן עלות תועלת – טענו המרואיינים כי הצדדים מקבלים מענה הולם לגישור במסגרת הזמן המוקצב להליך של גישור בתביעה קטנה. אף על פי שלא הצליחו בהכרח לכונן שינוי ביחסי הצדדים, ולמרות שרוב ההסכמים שגובשו בתביעות קטנות היו מסוג של פשרה.

לצד הדברים האמורים, התרשמות המרואיינים הייתה כי בתביעות קטנות יש לקיים אבחנה בין תביעות צרכניות לבין תביעות בין צדדים המקיימים ביניהם יחסים מתמשכים. בתביעות צרכניות כגון תביעה של מבוטח את חברת הביטוח, נוסע את חברת התעופה, מוכר וקונה, כלומר תביעות שבהן הממשק הוא חד פעמי ואין יחסים מתמשכים בין הצדדים, גישת פתרון הבעיות מתאימה יותר ומגבלת הזמן הקיימת מתאימה יותר לגישור. לעומת זאת, בתביעות שבהן הקונפליקט הינו בין צדדים שבהם מתקיימים יחסים מתמשכים, כגון תביעות בין שכנים, בעל בית ושוכר, תביעות רווחות בבתי המשפט, בתביעות אלו חשוב להקצות יותר זמן להליך על מנת שיהיה אפשר לכונן שינוי ביחסים, שהרי נכונו להם המשך חיים משותפים.